כוחה ומהותה של הקבוצה הרוחנית

כדי שאדם יוכל לבחון את התפתחותו הפיסית, רוחנית, חברתית, תרבותית וכו' הוא צריך מודל מולו. מעין כלי מדידה, כלי הערכה שבאמצעותו יבחר את הכיוון, את הדרך, את הערכים ויוכל למדוד את קצב ההתפתחות שלו והכיוון הנכון לו.

כדי לבחור קבוצת שייכות , צריך לשאול שאלה אחת : מה אני מחפש בעצם?

בחרתי להתייחס למהות הקבוצה הרוחנית.כדי לתהות על דרכה ומשמעות ההשתייכות אליה.

בבסיס חשיבות הקבוצה הזו הוא בניית סביבה המבוססת על הערכים המשותפים שאותם הם מבקשים להשיג.

הערך החברתי – רוחני הוא  "ואהבת לרעך כמוך." ועיקרו בניית מערכת יחסים מיוחדת במינה שמובילה לערבות הדדית.

נכון שהמושגים האלה נשמעים בכל חברה ובכל מסגרת, אך הקושי הוא ביישום הערכים הלכה למעשה בכל תחומי החיים ובכל המצבים במציאות שלנו.

כדי להפוך את הרעיון הלכה למעשה, בני ברוך הגדירו את הקבוצה "כמודל" לשאוף אליו, להשתייך אליו, ללמוד אותו ולהשיג את "הביחד" הזה כדי להשיג את המטרה המשותפת וזוהי השגת הרוחניות.

זוהי משימה לא פשוטה בעידן שלנו – ועם זאת יש התעוררות גדולה להכיר אותה מקרוב ולהבין את מה הסוד שהיא טומנת בחובה, שהיא מצליחה לגדול, להתרחב ולמגנט אליה רבים וטובים.

הקבוצה משמשת כמראה לפרט. הפרט ששואף לגדול, להתפתח ולהשיג את הרוחניות – יודע שקנה המידה להתפתחות שלו היא מידת ההשתלבות שלו בקבוצה. מידת הנכונות שלו לתרום לקבוצה בכל תחום  כדי להבטיח את החיבור בין החברים. כי הבסיס  הערכי של הקבוצה הוא הערך " ואהבת לרעך……".

וזה המקום להוסיף שבני ברוך חיים הלכה למעשה על פי  "המודל" הזה, הם פיתחו משחקי חיבור, כי ידוע שהלמידה הטובה ביותר היא דרך המשחק. הם מקדישים זמן איכותי ללמוד ביחד, כדי להתקדם בדרך הזו. מקפידים לייצב את רוח הערבות ההדדית כדי להבטיח שכל פרט בחברה הזו ירגיש שייך, ידע לכבד את  חבריו, לדאוג להם ובעיקר להבין שזו הסביבה והמודל שבאמצעותם הוא יוכל להתפתח רוחנית.

אם בדורות קודמים ההתפתחות הרוחנית  התאפשרה בין המורה לתלמידו, הרי שהיום זה מתאפשר בקבוצות גדולות, וככל שהחיבור בין הקבוצות הולך ומתחזק, נוצרת תשתית חשובה להתפתחות רוחנית של הפרט – ושל הקבוצה.

בדורנו כשרבים מחפשים משמעות לחייהם , יוצאים למסעות , מאמצים שיטות חיים מגוונות, ממציאים ומפתחים אמצעים לתקשורת בין בני האדם כן דווקא היום, יש חשיבות ומשמעות למצוא את הדרך לקבוצה הרוחנית.

מי יודע מתי?

אם פיספסת עכשיו הזדמנות אז מי יודע מתי תחזור? אולי בגילגול הבא?

אם האדם מתחיל מעפר וחוזר לשם אז מה יוצא לו מחייו?

אולי כדאי לבקר בבית קברות ולקבל משם מחשבות נכונות. נאמר שחבר מביא לך מתנה כד של אפר ליום ההולדת וכך שזה יזכיר לך את יום המיתה ויגרום לך להודות ולהנות יותר מכל רגע. האם זו הדרך היחידה לאושר? או שקיימת אפשרות אחרת לנסות ולהגיע לאיזשהו מהלך רוחני מאושר. משהו שהוא יותר מהחיים הרגילים ומהדאגה לכל רגע ורגע. מה אפשר לעשות? כיצד ניתן לחשוב על זה?

זהו סרטון מענין בנושא:

מתוך הסרטון:
ביקור בבית העלמין בעיר MEKNES מרוקו אוקטובר 2015 סיפור מרגש נוסף של עליזה קובי מהעיר טבריה שהגיעה לבית העלמין בעיר מקנס ומעולם לא ידעה את מקום קבורת אמא ומכוון שיש 2 בתי העלמין ליהודים בעיר מקנס הייתה בבית העלמין הישן וחיפשה עם אדם נוסף ולא מצאו עזבה עליזה את בית העלמין וחזרה לעיר פס עם הקבוצה של פנחס כהן טיולים למרוקו בערב מישהי מהקבוצה אמרה לה שהיא מצאה את קבר אימה בבית העלמין החדש של העיר מקנס חיש מיהרה עליזה ולקחה למחרת מונית עם נהגת לבית העלמין החדש ובסיוע מקומיים שגרים בבית העלמין ומנהלים רישום על מקום קבורתם של כל היהודים שגרו באזור וכמו בכל סיפור מרגש מצאנו את הקבר של האמא של עליזה מרים בת יוסף אלקובי (מלכה) ת.נ.צ.ב.ה הדלקנו נר לעילוי נשמת וחזרנו חזרה עם סיפוק חזק מאוד בלב

הבן שלי חייל

במזל טוב ובשעה טובה בני בכורי מתגייס והנה הגיע היום לו חיכינו מאוד מלאי ציפיות.

תמונות מרגשות של אמהות דומעות בשעת עליית המתגייסים החדשים לאוטובוסים "בואך לבקו"מ".

ילדי שזה עתה סיים מבחני בגרות וחתם באופן רשמי 12 שנות לימוד , סוף סוף עול המבחנים והלחצים מאחוריו, והנה מגיעה התחלה חדשה, מתגייסים לצה"ל!!!

מה שאף אחד לא ממש שם לבו אליו, מה קורה לנו האמהות כשילדינו היקרים מכל, הולכים לדרכם החדשה ואנו חסרות אונים לנוכח המצב שנגלה לפנינו, הבית מתעטף בריקנות חסרת צבע, חדרו של הבן ננטשת שוממה, וכל שבליבנו הוא הטלפון שיצלצל , ההמתנה לטלפון, לשמוע את קולו, מבקשות לדעת מה עובר עליו, למה הוא זקוק, איך נוכל לעזור לו ממרחק שעות, ימים ולעיתים שבתות סגורות…. אף לא אחד מהמורים הגדולים חשבו איך ללמד אמא להיות בתפקידה החדש, אמא של מתגייס.

ידוע שהטירונות היא סוג של טרור, ילדינו אינם מורגלים לזה, הם גודלו בחממות , ומגיעים למשטר שרוב דרישותיו מסתכם ב-"30 שניות זוז חייל,"  ו-" 30 שניות חזרת חייל", "ומי נתן לך רשות לגרד את האף?" וכן הלאה, פקודות שאמורות להפוך את בנך לרובוט ממושמע או לחילופין כלב ממושמע וצייתן.

כמובן שאני לא נגד הצבא, גם אני שירתי בצבא ואפילו הייתי "ראש גדול" לפחות בהתחלה.

השאלה שנשאלת היא, מצד האמא, איך לעודד חייל שקשה לו, איך להבין מה עובר עליו אם אני לא שם ואין לי קשר לאנשים שקוראים להם היום "המפקד של מחלקה 10"???

ובכן הצעתי, מניסיון, אמהות יקרות, היא להקשיב לליבו, גם אם הוא בכעס ועצוב, לאפשר לו להוציא את שעל ליבו, אין צורך להיות בעמדת יועץ, הוא ימצא את דרכו, להבין ולחזק ולהכיל כל קושי, לתת אהבה וחמימות , כן, את כל זה עלינו לעשות, המילה החמה יכולה לעורר פלאים לבננו ברגעים קשים. בתחילה הם במקום זר , עם זרים ובשלטון רודני כבד מנשוא…. הכי חשוב לעודד אותם שאנו גאים בהם וסומכים עליהם ושלא יאבדו תקווה ושישתדלו להתחבר לחבר אחד לפחות, זה מאוד מחזק אותם…

הצלחה לחיילינו ובעיקר לאמהות !!!

ללמוד להיות יחד

אם נביט על העובדות והסטטיסטיקות האחרונות בתחום הזוגיות והמשפחה, ודאי נתחיל לדאוג. הנתונים האחרונים מצביעים על עלייה חדה באחוזי הגירושין, כך שיש סיכוי לא נמוך שכל זוג שהתחתן, בסופו של דבר או ממש קרוב להתחלת הדבר, ימצא את עצמו שוב ברבנות, והפעם מתגרש.

חלק מהזוגות מספרים שחתונה זה בשביל שיהיה לילדים תא משפחתי יציב ובטוח. אחרים טוענים שהם התחתנו כדי לעבור את מסע החיים עם שותף ולא להישאר לבד. ישנם אנשים רבים שבוחרים בכוונה תחילה בבני זוג שלא מאמינים במוסד הנישואין ומעבירים את החיים המשותפים ללא חופה וקידושין.

אפשר לומר כי מוסד הנישואין מתפורר. גם מי שבחר להתחתן לא למד בשום מקום מהי זוגיות וכיצד "לתפעל" אותה באופן תקין ולאורך זמן. אישה לא למדה מעולם על הגבר ועל עולמו וצרכיו ואותו דבר לגבי גברים, איש לא לימד אותם מעולם דבר וחציו על מהות האישה ועל האופן שבו יש לנהוג כלפיה.

והרי התוצאה, חתונות נהיו אירוע נוצץ והפקה זוהרת אך ריקה לחלוטין מתוכן, מהבוקר שלמחרת האירוע הזוג הטרי מוצא עצמו חסר אונים אל מול משברים ומצבי לחץ שמתגלים בזוגיות, אליהם אף אחד לא הכין אותם. אין לנשים ולגברים את הכלים להתמודד עם המשברים הללו ולכן החבילה מתפרקת בקלות שיא ובמהירות בזק.

הדור הנוכחי של הזוגות הצעירים, בשונה מאוד מקודמו, מכיל אגו עצום בממדיו. הכמיהה לעשות כל מה שבא לכל אחד הפכה לכוח המרכזי שמניע כל אחת ואחד מאתנו. התוצאה מהמצב העגום הזה היא שאף אחד לא יכול לסבול אדם נוסף במרחבו האישי. הזוגיות דורשת לוותר על המון דברים רק בשביל להישאר יחד, ואף אחד כבר לא זוכר בשביל מה מלכתחילה הוא בחר להתחתן. פתאום בוער הרצון להיות חופשי ובלתי מוגבל ולא לוותר ולו במעט על פיסת אגו קטנטנה.

התא המשפחתי הוא הבסיס שמרכיב את האוכלוסייה האנושית ואם הוא מתפורר זה אומר שהחברה כולה מתפרקת. אם אין קשר זוגי תקין בין ההורים, אין חינוך ודוגמה לילדים, אין יציבות בטחון וחוסן, ואין מי שיכין את הדור הבא להתמודד עם החיים.

יחסים בין בני זוג הם כלי ללמוד כיצד להתייחס לכל אדם בעולם ולדעת להתעלות מעל האגו כדי להתחשב בקיומו וברצונותיו של האחר. זה הבסיס לחיים משותפים שלנו על כדור הארץ. אחרי הכל יש עוד אנשים בעולם וזאת עובדה, אם לא נלמד להתייחס אליהם נכון ההפסד כולו של כולנו. אדם שמתחתן על מנת ללמוד להתעלות מעל האגו שלו, לראות ולהרגיש את צורכי הזולת ולאהוב באמת, מבטיח לעצמו חיים מוצלחים ללא גירושין.