שייפין ושפר

מעבר לפאן התוכני, ארצה לנתח את הספר שלהם גם בהיבט המתודולוגי: כיצד החליטו מהו אובייקט המחקר, מהי הגישה המתודולוגית, איך הם יכולים לנקוט בגישה המתודולוגית, מיהם אלה שחקרו את המחלוקת בין בויל להובס ומה היו הנחות היסוד שלהם ומדוע הם לא יצאו עם המחקר הזה שהם רוצים לצאת. מי מופיע בהערות השוליים. מה הגישה המחקרית. מה כתוב בהכרות התודה.

שאלות של בחירה בין אפשרויות. בחירה במחקר היא תמיד מתודולוגית. מאיזה זוית מסתכלת על מה, כך שאוכל להגדיר את אובייקט המחקר, על מה מדברת ועל מה לא, כיצד מפרשנת. זה ועזר לנו בעיצוב המחקר. צריכים להיות תמיד מסוגלים לדבר על זה. מדוע עושה את א ולא ב. צריכה להיות מסוגלת לסמן את קוי המחקר של האובייקט שלנו כך שנאמר מה בפנים ומה בחוץ, ולמה. צריכה להיות מסוגלת להצדיק את הבחירה. ומדוע מכאן נובעת מתודולוגיה כזו ולא אחרת, טענה פרשנים זו ולא אחרת. זה דיון ברמת המטא – מציג את המחקר לאנשים אחרים.

בדומה לתהליך שעברה הקבלה גם כאן הועבר זמן מרגע היציאה לאוויר העולם ועד להצלחה. הספר התפרסם ב-85. ספר מכונן ב-STS. אז הוא לא נתפס כמהפכה, רק כמה שנים אחר כך התחילו להתייחס אליו כמכונן. הטיעון המרכזי, שהוא לכאורה מובן מאליו: עובדות מדעיות הן לא עניין נטרלי, למרות מה שנוטים לחשוב, והן מושפעות מהחברה והפוליטיקה בזמן ובמקום הרלוונטי. המדע של בויל שנחשב קאנוני, בעצם כונן את האופן שבו עושים מדע לאחר מכן. גם מדע "קשה" כמו פיזיקה או כימיה – גם העובדות שהוא מייצר שרויות בתוך קונטקסט חברתי. השאלה המרכזית של הספר: מדוע הניסוי הפך להיות הפרקטיקה המדעית הדומיננטית במדעים. בויל הוא המדען הראשון. במובן שהוא ניסח לראשונה מה זה עבודה מדעית, כיצד עושים אותה, כיצד מדווחים על עבודה מדעית וכיצד מקבלים קרדביליות. מבויל ועד היום זה כמעט ולא השתנה.

הספר עשה מהפכה באיך עושים הסטוריה של המדע. שייפין שייך לאסכולת אדינבורו שממנה יצאו חוקרים שניסחו את התוכנית החזקה. בלום, בארנס ואחרים. התוכנית החזקה: סימטריה. ידע שנדחה וידע שהתקבל צריך לתפוס אותו כאקוויוולנטי. צריך לבחון את הטעות והאמת בידע שנדחה ובידע שהתקבל. הטענה לאחר מכן של קולינס: לכן צריך ללמוד סוגיות מדעיות ככאלה שהיו נתונות למחלוקת, לזהות את השחקנים שהשתתפו במחלוקת ולראות בטענה המדעית את הפתרון של המחלוקת. מאחורי כל ידע שהתקבל יש ידע שנדחה. גם פוקו מדבר על זה. ידע שהפך לשוליים וידע שהפך לקאנוני. מה שנדחה לא אומר שהוא פחות אמת ממה שהתקבל. צריכים לבחון את התנאים החברתיים להתקבלותן או לדחייתן של טענות מדעיות. לאחר מכן יצא הספר, שבמרכזו נמצאת מחלוקת. בויל – אקספרמינטניסט, הובס – פילוסוף מדעי. למה בכלל צריך ללמוד את המחלוקת ביניהם ? הם מזהים את הנקודה הזו – מבחינת סדרים שהתערערו בתקופה הזו – נקודת זמן של בחירה בקו המפריד בין האובייקטיבי לסובייקטיבי כקו הפרדה שיותר לנו את הסדר הוודאי בעולם. הסובייקטיבי – לא ניתן לסמוך עליו, הוא משתנה, אובייקטיבי – דבר שצריך להתבונן בו באופן שהסובייקטיבי לא מפריע להתבוננות. את זה אפשר לעשות באמצעות כלי הניסוי, כלי התצפית. כלים אלה מאפשרים לנו לראות את הדברים אז איז, לתעד אותם ולהפיץ אותם. לאטור – WE HAVE NEVER BE MODERN ובעיקר הפרק השני – מדברים על דברים מכוננים. זה מאמר שכתב לאטור על הספר של ש"ש. מנתח את פרץ הגאונות של ש"ש בספר.

שייפין סוציולוג, שפר הסטוריון של המדע. הגאונות: חשיפה של הרגע שבו הפכנו להיות מודרניים: הרגע שבו הפרדנו בין אובייקטיבי לסובייקטיבי, בין מדעי לפוליטי וכד'. עבודה ארכיונית מדוקדקת שמראה את זה ולא תיאור כללי כמו אצל פוקו. הספר מראה את הרציונליות של הובס שלא האמין בחלוקה המודרנית הזו. הובס הפסיד אמנם אבל צדק בביקורת שלו את בויל.

אפשר לדבר על ההבניה החברתית של עובדה מדעית דרך תיאור ההקשר, אבל הם לא תיארו את ההקשר אלא את הרגע שבו בויל הוכיח את הענות שלו ואת ההמלצות שלו כיתד לעשות ניסוי. הוא פשוט שם משאבת אויר באמצע העיר, ולפני כן בחברה המלכותית. הוא רצה להוכיח שיש אויר. הוא שאב את האויר, הכניס ציפור והציפור מתה. כך הוא הוכיח שאויר זה משהו, שכאשר מוציאים אותו הציפור מתה. לאטור: ההברקה של ש"ש היא להסתכל כיצד הניסוי המדעי עצמו, והתנאים שבו הם בוצעו – מוכיח את ממשותו של האויר מצד אחד ואת הטענה שהטענה המדעית נבנית בתנאים חברתיים. הניתוח שלהם את הניסוי של בויל כולל המקום, הקהל, אופן השכפול ואופן הדיווח – מראה מה זה אומר שטענה מדעית יש בה בסיס חברתי, ואין דבר כזה בסיס אובייקטיבי שמנותק ממעשה ידי אדם.

הניתוח מעיד על ההשפעה החברתית על המדע. לא במובן של אמת ושקר אלא במובן שאי אפשר אחרת אלא לייצר את זה בתנאים חברתיים ולקבל אישור של אנשים שהם אמינים וג'נטלמנים – זה היה חשוב בעת ההיא. בראנדט, כאשר הוא בוחן את המחלוקת ביניהם, הוא מקבל אפריורי את זה שבויל צדק והובס טעה. זה מעיד על ההטיה שיש להיסטוריונים של המדע כלפי ידע שנדחה לעומת ידע שהתקבל. זה שהידע נדחה או התקבל לא אומר שהאחד הוא חברתי והשני לא. הסטוריונים קונסרבטיביים מתייחסים לידע שנדחה כאילו הוא טעות. ש"ש מעבירים ביקורת על ההסטוריונים, המסתכלים על המנצח ואומרים: צודק שהוא ניצח. "ההסטוריה נכתבת ע"י המנצחים". ב-10 שנים האחרונות הרווארד הכריזו שהגישה שלהם כלפי ידע נדחה או ידע שהתקבל משתנה, והם מעסיקים את שפר ונעמי הורסקי ואחרים שמסתכלים גם על הידע שנדחה. אבל מה זה "מנצחים" במדע? אין לנו את התפיסה שהמדע נכתב ע"י מנצחים. אין את התפיסה שיש מחלוקת בין גישות שונות, ושגישות מתקבלות או נדחות בתנאים חברתיים ולא רק בגישות מדעיות.

כבר בתחילת ספרם הם מציגים את הגישה השמרנית: מי יכול לעשות הסטוריה של המדע? רק מדען. אנשי מדעי החברה לא יכולים להסתכל על עצם העובדה המדעית. הם יכולים להסתכל רק על התנאים החברתיים מסביב. הספר הוא מהפכה כי: הסטוריון וסוציולוג הראו באמצעות הניסוי ולא באמצעות הדברים שמסביב איך נוצרת עובדה. עשו זאת באמצעות הפרקטיקה המדעית עצמה, ובהתבוננות הסטורית. לכן זה הספר הכי חשוב ב-STS.

כוחה ומהותה של הקבוצה הרוחנית

כדי שאדם יוכל לבחון את התפתחותו הפיסית, רוחנית, חברתית, תרבותית וכו' הוא צריך מודל מולו. מעין כלי מדידה, כלי הערכה שבאמצעותו יבחר את הכיוון, את הדרך, את הערכים ויוכל למדוד את קצב ההתפתחות שלו והכיוון הנכון לו.

כדי לבחור קבוצת שייכות , צריך לשאול שאלה אחת : מה אני מחפש בעצם?

בחרתי להתייחס למהות הקבוצה הרוחנית.כדי לתהות על דרכה ומשמעות ההשתייכות אליה.

בבסיס חשיבות הקבוצה הזו הוא בניית סביבה המבוססת על הערכים המשותפים שאותם הם מבקשים להשיג.

הערך החברתי – רוחני הוא  "ואהבת לרעך כמוך." ועיקרו בניית מערכת יחסים מיוחדת במינה שמובילה לערבות הדדית.

נכון שהמושגים האלה נשמעים בכל חברה ובכל מסגרת, אך הקושי הוא ביישום הערכים הלכה למעשה בכל תחומי החיים ובכל המצבים במציאות שלנו.

כדי להפוך את הרעיון הלכה למעשה, בני ברוך הגדירו את הקבוצה "כמודל" לשאוף אליו, להשתייך אליו, ללמוד אותו ולהשיג את "הביחד" הזה כדי להשיג את המטרה המשותפת וזוהי השגת הרוחניות.

זוהי משימה לא פשוטה בעידן שלנו – ועם זאת יש התעוררות גדולה להכיר אותה מקרוב ולהבין את מה הסוד שהיא טומנת בחובה, שהיא מצליחה לגדול, להתרחב ולמגנט אליה רבים וטובים.

הקבוצה משמשת כמראה לפרט. הפרט ששואף לגדול, להתפתח ולהשיג את הרוחניות – יודע שקנה המידה להתפתחות שלו היא מידת ההשתלבות שלו בקבוצה. מידת הנכונות שלו לתרום לקבוצה בכל תחום  כדי להבטיח את החיבור בין החברים. כי הבסיס  הערכי של הקבוצה הוא הערך " ואהבת לרעך……".

וזה המקום להוסיף שבני ברוך חיים הלכה למעשה על פי  "המודל" הזה, הם פיתחו משחקי חיבור, כי ידוע שהלמידה הטובה ביותר היא דרך המשחק. הם מקדישים זמן איכותי ללמוד ביחד, כדי להתקדם בדרך הזו. מקפידים לייצב את רוח הערבות ההדדית כדי להבטיח שכל פרט בחברה הזו ירגיש שייך, ידע לכבד את  חבריו, לדאוג להם ובעיקר להבין שזו הסביבה והמודל שבאמצעותם הוא יוכל להתפתח רוחנית.

אם בדורות קודמים ההתפתחות הרוחנית  התאפשרה בין המורה לתלמידו, הרי שהיום זה מתאפשר בקבוצות גדולות, וככל שהחיבור בין הקבוצות הולך ומתחזק, נוצרת תשתית חשובה להתפתחות רוחנית של הפרט – ושל הקבוצה.

בדורנו כשרבים מחפשים משמעות לחייהם , יוצאים למסעות , מאמצים שיטות חיים מגוונות, ממציאים ומפתחים אמצעים לתקשורת בין בני האדם כן דווקא היום, יש חשיבות ומשמעות למצוא את הדרך לקבוצה הרוחנית.

מי יודע מתי?

אם פיספסת עכשיו הזדמנות אז מי יודע מתי תחזור? אולי בגילגול הבא?

אם האדם מתחיל מעפר וחוזר לשם אז מה יוצא לו מחייו?

אולי כדאי לבקר בבית קברות ולקבל משם מחשבות נכונות. נאמר שחבר מביא לך מתנה כד של אפר ליום ההולדת וכך שזה יזכיר לך את יום המיתה ויגרום לך להודות ולהנות יותר מכל רגע. האם זו הדרך היחידה לאושר? או שקיימת אפשרות אחרת לנסות ולהגיע לאיזשהו מהלך רוחני מאושר. משהו שהוא יותר מהחיים הרגילים ומהדאגה לכל רגע ורגע. מה אפשר לעשות? כיצד ניתן לחשוב על זה?

זהו סרטון מענין בנושא:

מתוך הסרטון:
ביקור בבית העלמין בעיר MEKNES מרוקו אוקטובר 2015 סיפור מרגש נוסף של עליזה קובי מהעיר טבריה שהגיעה לבית העלמין בעיר מקנס ומעולם לא ידעה את מקום קבורת אמא ומכוון שיש 2 בתי העלמין ליהודים בעיר מקנס הייתה בבית העלמין הישן וחיפשה עם אדם נוסף ולא מצאו עזבה עליזה את בית העלמין וחזרה לעיר פס עם הקבוצה של פנחס כהן טיולים למרוקו בערב מישהי מהקבוצה אמרה לה שהיא מצאה את קבר אימה בבית העלמין החדש של העיר מקנס חיש מיהרה עליזה ולקחה למחרת מונית עם נהגת לבית העלמין החדש ובסיוע מקומיים שגרים בבית העלמין ומנהלים רישום על מקום קבורתם של כל היהודים שגרו באזור וכמו בכל סיפור מרגש מצאנו את הקבר של האמא של עליזה מרים בת יוסף אלקובי (מלכה) ת.נ.צ.ב.ה הדלקנו נר לעילוי נשמת וחזרנו חזרה עם סיפוק חזק מאוד בלב

הבן שלי חייל

במזל טוב ובשעה טובה בני בכורי מתגייס והנה הגיע היום לו חיכינו מאוד מלאי ציפיות.

תמונות מרגשות של אמהות דומעות בשעת עליית המתגייסים החדשים לאוטובוסים "בואך לבקו"מ".

ילדי שזה עתה סיים מבחני בגרות וחתם באופן רשמי 12 שנות לימוד , סוף סוף עול המבחנים והלחצים מאחוריו, והנה מגיעה התחלה חדשה, מתגייסים לצה"ל!!!

מה שאף אחד לא ממש שם לבו אליו, מה קורה לנו האמהות כשילדינו היקרים מכל, הולכים לדרכם החדשה ואנו חסרות אונים לנוכח המצב שנגלה לפנינו, הבית מתעטף בריקנות חסרת צבע, חדרו של הבן ננטשת שוממה, וכל שבליבנו הוא הטלפון שיצלצל , ההמתנה לטלפון, לשמוע את קולו, מבקשות לדעת מה עובר עליו, למה הוא זקוק, איך נוכל לעזור לו ממרחק שעות, ימים ולעיתים שבתות סגורות…. אף לא אחד מהמורים הגדולים חשבו איך ללמד אמא להיות בתפקידה החדש, אמא של מתגייס.

ידוע שהטירונות היא סוג של טרור, ילדינו אינם מורגלים לזה, הם גודלו בחממות , ומגיעים למשטר שרוב דרישותיו מסתכם ב-"30 שניות זוז חייל,"  ו-" 30 שניות חזרת חייל", "ומי נתן לך רשות לגרד את האף?" וכן הלאה, פקודות שאמורות להפוך את בנך לרובוט ממושמע או לחילופין כלב ממושמע וצייתן.

כמובן שאני לא נגד הצבא, גם אני שירתי בצבא ואפילו הייתי "ראש גדול" לפחות בהתחלה.

השאלה שנשאלת היא, מצד האמא, איך לעודד חייל שקשה לו, איך להבין מה עובר עליו אם אני לא שם ואין לי קשר לאנשים שקוראים להם היום "המפקד של מחלקה 10"???

ובכן הצעתי, מניסיון, אמהות יקרות, היא להקשיב לליבו, גם אם הוא בכעס ועצוב, לאפשר לו להוציא את שעל ליבו, אין צורך להיות בעמדת יועץ, הוא ימצא את דרכו, להבין ולחזק ולהכיל כל קושי, לתת אהבה וחמימות , כן, את כל זה עלינו לעשות, המילה החמה יכולה לעורר פלאים לבננו ברגעים קשים. בתחילה הם במקום זר , עם זרים ובשלטון רודני כבד מנשוא…. הכי חשוב לעודד אותם שאנו גאים בהם וסומכים עליהם ושלא יאבדו תקווה ושישתדלו להתחבר לחבר אחד לפחות, זה מאוד מחזק אותם…

הצלחה לחיילינו ובעיקר לאמהות !!!

ללמוד להיות יחד

אם נביט על העובדות והסטטיסטיקות האחרונות בתחום הזוגיות והמשפחה, ודאי נתחיל לדאוג. הנתונים האחרונים מצביעים על עלייה חדה באחוזי הגירושין, כך שיש סיכוי לא נמוך שכל זוג שהתחתן, בסופו של דבר או ממש קרוב להתחלת הדבר, ימצא את עצמו שוב ברבנות, והפעם מתגרש.

חלק מהזוגות מספרים שחתונה זה בשביל שיהיה לילדים תא משפחתי יציב ובטוח. אחרים טוענים שהם התחתנו כדי לעבור את מסע החיים עם שותף ולא להישאר לבד. ישנם אנשים רבים שבוחרים בכוונה תחילה בבני זוג שלא מאמינים במוסד הנישואין ומעבירים את החיים המשותפים ללא חופה וקידושין.

אפשר לומר כי מוסד הנישואין מתפורר. גם מי שבחר להתחתן לא למד בשום מקום מהי זוגיות וכיצד "לתפעל" אותה באופן תקין ולאורך זמן. אישה לא למדה מעולם על הגבר ועל עולמו וצרכיו ואותו דבר לגבי גברים, איש לא לימד אותם מעולם דבר וחציו על מהות האישה ועל האופן שבו יש לנהוג כלפיה.

והרי התוצאה, חתונות נהיו אירוע נוצץ והפקה זוהרת אך ריקה לחלוטין מתוכן, מהבוקר שלמחרת האירוע הזוג הטרי מוצא עצמו חסר אונים אל מול משברים ומצבי לחץ שמתגלים בזוגיות, אליהם אף אחד לא הכין אותם. אין לנשים ולגברים את הכלים להתמודד עם המשברים הללו ולכן החבילה מתפרקת בקלות שיא ובמהירות בזק.

הדור הנוכחי של הזוגות הצעירים, בשונה מאוד מקודמו, מכיל אגו עצום בממדיו. הכמיהה לעשות כל מה שבא לכל אחד הפכה לכוח המרכזי שמניע כל אחת ואחד מאתנו. התוצאה מהמצב העגום הזה היא שאף אחד לא יכול לסבול אדם נוסף במרחבו האישי. הזוגיות דורשת לוותר על המון דברים רק בשביל להישאר יחד, ואף אחד כבר לא זוכר בשביל מה מלכתחילה הוא בחר להתחתן. פתאום בוער הרצון להיות חופשי ובלתי מוגבל ולא לוותר ולו במעט על פיסת אגו קטנטנה.

התא המשפחתי הוא הבסיס שמרכיב את האוכלוסייה האנושית ואם הוא מתפורר זה אומר שהחברה כולה מתפרקת. אם אין קשר זוגי תקין בין ההורים, אין חינוך ודוגמה לילדים, אין יציבות בטחון וחוסן, ואין מי שיכין את הדור הבא להתמודד עם החיים.

יחסים בין בני זוג הם כלי ללמוד כיצד להתייחס לכל אדם בעולם ולדעת להתעלות מעל האגו כדי להתחשב בקיומו וברצונותיו של האחר. זה הבסיס לחיים משותפים שלנו על כדור הארץ. אחרי הכל יש עוד אנשים בעולם וזאת עובדה, אם לא נלמד להתייחס אליהם נכון ההפסד כולו של כולנו. אדם שמתחתן על מנת ללמוד להתעלות מעל האגו שלו, לראות ולהרגיש את צורכי הזולת ולאהוב באמת, מבטיח לעצמו חיים מוצלחים ללא גירושין.