שייפין ושפר

מעבר לפאן התוכני, ארצה לנתח את הספר שלהם גם בהיבט המתודולוגי: כיצד החליטו מהו אובייקט המחקר, מהי הגישה המתודולוגית, איך הם יכולים לנקוט בגישה המתודולוגית, מיהם אלה שחקרו את המחלוקת בין בויל להובס ומה היו הנחות היסוד שלהם ומדוע הם לא יצאו עם המחקר הזה שהם רוצים לצאת. מי מופיע בהערות השוליים. מה הגישה המחקרית. מה כתוב בהכרות התודה.

שאלות של בחירה בין אפשרויות. בחירה במחקר היא תמיד מתודולוגית. מאיזה זוית מסתכלת על מה, כך שאוכל להגדיר את אובייקט המחקר, על מה מדברת ועל מה לא, כיצד מפרשנת. זה ועזר לנו בעיצוב המחקר. צריכים להיות תמיד מסוגלים לדבר על זה. מדוע עושה את א ולא ב. צריכה להיות מסוגלת לסמן את קוי המחקר של האובייקט שלנו כך שנאמר מה בפנים ומה בחוץ, ולמה. צריכה להיות מסוגלת להצדיק את הבחירה. ומדוע מכאן נובעת מתודולוגיה כזו ולא אחרת, טענה פרשנים זו ולא אחרת. זה דיון ברמת המטא – מציג את המחקר לאנשים אחרים.

בדומה לתהליך שעברה הקבלה גם כאן הועבר זמן מרגע היציאה לאוויר העולם ועד להצלחה. הספר התפרסם ב-85. ספר מכונן ב-STS. אז הוא לא נתפס כמהפכה, רק כמה שנים אחר כך התחילו להתייחס אליו כמכונן. הטיעון המרכזי, שהוא לכאורה מובן מאליו: עובדות מדעיות הן לא עניין נטרלי, למרות מה שנוטים לחשוב, והן מושפעות מהחברה והפוליטיקה בזמן ובמקום הרלוונטי. המדע של בויל שנחשב קאנוני, בעצם כונן את האופן שבו עושים מדע לאחר מכן. גם מדע "קשה" כמו פיזיקה או כימיה – גם העובדות שהוא מייצר שרויות בתוך קונטקסט חברתי. השאלה המרכזית של הספר: מדוע הניסוי הפך להיות הפרקטיקה המדעית הדומיננטית במדעים. בויל הוא המדען הראשון. במובן שהוא ניסח לראשונה מה זה עבודה מדעית, כיצד עושים אותה, כיצד מדווחים על עבודה מדעית וכיצד מקבלים קרדביליות. מבויל ועד היום זה כמעט ולא השתנה.

הספר עשה מהפכה באיך עושים הסטוריה של המדע. שייפין שייך לאסכולת אדינבורו שממנה יצאו חוקרים שניסחו את התוכנית החזקה. בלום, בארנס ואחרים. התוכנית החזקה: סימטריה. ידע שנדחה וידע שהתקבל צריך לתפוס אותו כאקוויוולנטי. צריך לבחון את הטעות והאמת בידע שנדחה ובידע שהתקבל. הטענה לאחר מכן של קולינס: לכן צריך ללמוד סוגיות מדעיות ככאלה שהיו נתונות למחלוקת, לזהות את השחקנים שהשתתפו במחלוקת ולראות בטענה המדעית את הפתרון של המחלוקת. מאחורי כל ידע שהתקבל יש ידע שנדחה. גם פוקו מדבר על זה. ידע שהפך לשוליים וידע שהפך לקאנוני. מה שנדחה לא אומר שהוא פחות אמת ממה שהתקבל. צריכים לבחון את התנאים החברתיים להתקבלותן או לדחייתן של טענות מדעיות. לאחר מכן יצא הספר, שבמרכזו נמצאת מחלוקת. בויל – אקספרמינטניסט, הובס – פילוסוף מדעי. למה בכלל צריך ללמוד את המחלוקת ביניהם ? הם מזהים את הנקודה הזו – מבחינת סדרים שהתערערו בתקופה הזו – נקודת זמן של בחירה בקו המפריד בין האובייקטיבי לסובייקטיבי כקו הפרדה שיותר לנו את הסדר הוודאי בעולם. הסובייקטיבי – לא ניתן לסמוך עליו, הוא משתנה, אובייקטיבי – דבר שצריך להתבונן בו באופן שהסובייקטיבי לא מפריע להתבוננות. את זה אפשר לעשות באמצעות כלי הניסוי, כלי התצפית. כלים אלה מאפשרים לנו לראות את הדברים אז איז, לתעד אותם ולהפיץ אותם. לאטור – WE HAVE NEVER BE MODERN ובעיקר הפרק השני – מדברים על דברים מכוננים. זה מאמר שכתב לאטור על הספר של ש"ש. מנתח את פרץ הגאונות של ש"ש בספר.

שייפין סוציולוג, שפר הסטוריון של המדע. הגאונות: חשיפה של הרגע שבו הפכנו להיות מודרניים: הרגע שבו הפרדנו בין אובייקטיבי לסובייקטיבי, בין מדעי לפוליטי וכד'. עבודה ארכיונית מדוקדקת שמראה את זה ולא תיאור כללי כמו אצל פוקו. הספר מראה את הרציונליות של הובס שלא האמין בחלוקה המודרנית הזו. הובס הפסיד אמנם אבל צדק בביקורת שלו את בויל.

אפשר לדבר על ההבניה החברתית של עובדה מדעית דרך תיאור ההקשר, אבל הם לא תיארו את ההקשר אלא את הרגע שבו בויל הוכיח את הענות שלו ואת ההמלצות שלו כיתד לעשות ניסוי. הוא פשוט שם משאבת אויר באמצע העיר, ולפני כן בחברה המלכותית. הוא רצה להוכיח שיש אויר. הוא שאב את האויר, הכניס ציפור והציפור מתה. כך הוא הוכיח שאויר זה משהו, שכאשר מוציאים אותו הציפור מתה. לאטור: ההברקה של ש"ש היא להסתכל כיצד הניסוי המדעי עצמו, והתנאים שבו הם בוצעו – מוכיח את ממשותו של האויר מצד אחד ואת הטענה שהטענה המדעית נבנית בתנאים חברתיים. הניתוח שלהם את הניסוי של בויל כולל המקום, הקהל, אופן השכפול ואופן הדיווח – מראה מה זה אומר שטענה מדעית יש בה בסיס חברתי, ואין דבר כזה בסיס אובייקטיבי שמנותק ממעשה ידי אדם.

הניתוח מעיד על ההשפעה החברתית על המדע. לא במובן של אמת ושקר אלא במובן שאי אפשר אחרת אלא לייצר את זה בתנאים חברתיים ולקבל אישור של אנשים שהם אמינים וג'נטלמנים – זה היה חשוב בעת ההיא. בראנדט, כאשר הוא בוחן את המחלוקת ביניהם, הוא מקבל אפריורי את זה שבויל צדק והובס טעה. זה מעיד על ההטיה שיש להיסטוריונים של המדע כלפי ידע שנדחה לעומת ידע שהתקבל. זה שהידע נדחה או התקבל לא אומר שהאחד הוא חברתי והשני לא. הסטוריונים קונסרבטיביים מתייחסים לידע שנדחה כאילו הוא טעות. ש"ש מעבירים ביקורת על ההסטוריונים, המסתכלים על המנצח ואומרים: צודק שהוא ניצח. "ההסטוריה נכתבת ע"י המנצחים". ב-10 שנים האחרונות הרווארד הכריזו שהגישה שלהם כלפי ידע נדחה או ידע שהתקבל משתנה, והם מעסיקים את שפר ונעמי הורסקי ואחרים שמסתכלים גם על הידע שנדחה. אבל מה זה "מנצחים" במדע? אין לנו את התפיסה שהמדע נכתב ע"י מנצחים. אין את התפיסה שיש מחלוקת בין גישות שונות, ושגישות מתקבלות או נדחות בתנאים חברתיים ולא רק בגישות מדעיות.

כבר בתחילת ספרם הם מציגים את הגישה השמרנית: מי יכול לעשות הסטוריה של המדע? רק מדען. אנשי מדעי החברה לא יכולים להסתכל על עצם העובדה המדעית. הם יכולים להסתכל רק על התנאים החברתיים מסביב. הספר הוא מהפכה כי: הסטוריון וסוציולוג הראו באמצעות הניסוי ולא באמצעות הדברים שמסביב איך נוצרת עובדה. עשו זאת באמצעות הפרקטיקה המדעית עצמה, ובהתבוננות הסטורית. לכן זה הספר הכי חשוב ב-STS.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *