י.ה.ל עמותת הותיקה מטה אשר

כשחברתי רחל מנחת התוכנית נתנה לי לפני שנים (רבות) את החוברת הזאת המגזין העפתי בה
מבט אחד, ראיתי את התמונות בשער (נשים בנות שמונים פלוס פלוס), מיד אמרתי לעצמי, זכרונות
בגיל כזה לא מקובל עלי מה כבר אפשר לזכור . אפילו לא פתחתי .לא עלה על דעתי . הרי כבר
הבטחתי לעצמי שאכתוב על כל מיני דמיות הוליוודית שאני נוטה להזדהות איתן…

מורי ורבי אמר פעם אם תעשו ככה וכך אין לכם מושג לאן זה יכול לקחת אתכן. בלי כל דעת או כמו
שאומרים אצלינו מעל הדעת, קמתי בשבת, שלפתי את החוברת העבה והתחלתי לקרוא נשמתי
נעתקה. בערב כתבתי לחברה אחרי שקראתי מאמר שכתבה על מרים זאת עם התוף יש מושג
סיפרותי שנקרא דמות עגולה כלומר אין צדיק שלא יחטא. עברתי בראש על כל הדמויות מהתנ"ך
ובאמת כל הכבוד,לא מסתירים מאיתנו כלום. המושג צדיק גמור בכלל מתכון לצדיק שלא משנה מה
קורה תמיד מצדיק את הבורא בחרתי קטע מתוך האוצר שקיבלתי ואשלח אותו כלשונו.

זכרונות מתקופה רחוקה
בילדותי ובנעורי גרתי ברחוב שאוכלוסייתו היתה יהודית ולא יהודית והיחסים בינינו היו טובים, גם
כאשר הפשיסטים ההונגרים עלו לשלטון המצב היה עדיין נסבל. ממש ליד ביתנו היה בית חולים למחלות מדבקות, קצת יותר רחוק בית חולים כללי, בית חרושת לטבק ובית הקברות היהודי. בקצה הרחוב היתה תחנת רכבת ורחוק יותר בית הקברות הלא יהודי.
חולים מבית החולים למחלות מדבקות, בעיקר שחפת, נהגו לעמוד ליד הגדר, קרוב למדרכה ,היו
מבקשים לקנות להם דבר מה,או לשלשל מכתב לתיבת הדואר. בדרך כלל הייתי נענית להם עושה
ברצון את השליחויות הללו. אמא לא רצתה שאעשה זאת, כי פחדה שאדבק במחלה. טוב שלא ידעה
שלפעמים גם קיבלתי מהחולים ממתק. למזלי , לא נדבקתי מהם כנראה אפילו התחסנתי. כך פירשתי
את העובדה שלא נדבקתי בשחפת במחנה הריכוז, כאשר המחלה השתוללה סביבי.

בבית החרושת לטבק הסתיימה העבודה בשעה ארבע אחר הצהריים אני זוכרת את המראה השחור
שהשתלט על הרחוב שלנו בשעה זאת .עבדו שם רק נשים הן היו לבושות שחור מכף רגל ועד ראש,
כולן רכבו על אופניים. מדי שנה בשני לנובמבר, ביום הקדוש לנוצרים, רבים מהם היו באים לחצר
שלנו לקטוף כריזנטמות לבנות כי להניח על קברי יקיריהם. לא רחוק מביתי היה בית החולים הכללי,
לשם היתה באה דודתי ארנקה בכל מזג אוויר, כל שבת אחר הצהריים. היא היתה מגיעה עם שני
סלים גדולים עמוסים כל טוב לחלק ליהודים החולים שלא יכלו לבקר אצלם, כי התחבורה לא היתה
זמינה .את המצרכים קבלה מיהודים טובים בעיר וגם היתה מוסיפה מהמאפה שלה. לאחר חלוקת
המיצרכים היתה באה אלינו עם הסלים הריקים ובפיה היו תמיד ספורים מעניינים. אהבתי מאוד
להאזין לסיפריה ושניים מהם נחרטו בזיכרוני האחד על מהומה שפרצה בבית היולדות היא הייתה
עדה לבכי מר של יולדת צעירה שטענה שהחליפו את תינוקה. הדודה לא ידעה איך הסתיים הסיפור
העצוב.

הסיפור השני היה על הילדים הלא יהודים שהיתה מחלקת נותנת גם להם דברים טובים. דודתי
היתה צדיקה, קראו לה באיידיש "מצווה ידענע" יהודיה שעושה מצוות. לי היא זכורה כמתנדבת הראשונה שהיכרתי בחיי.